במהלך מפגש עבור משפחות עם ילדים המתמודדים עם אתגרים נפשיים, הבנתי פתאום כמה החיים יכולים להביא פגיעות קשות ולא צפויות שאין לנו שליטה עליהן. להתמודד עם הקשיים בבריאות הנפש של עצמך זה דבר אחד, אבל להתמודד כאשר זה ילדך הסובל ממחלת נפש זה מסע שונה לחלוטין.
במהלך אחת הפגישות, אמא לילד בן 30 , נקרא לה א', הביעה את רצונה העז להתחבר אל בנה שלא עונה להודעות שלה כבר זמן רב. המשימה באותה פגישה הייתה לצלם משהו שמסמל את הקשר עם הילדים. היא חשפה תמונה שצילמה - דלת מקושטת במגנטים המכילים מילים כמו אהבה, חמלה, תקווה ואושר. היא הסבירה על רצונה שבנה יחווה את הרגשות האלה. עם זאת, בעוד שהיא דיברה, הרגשתי שרצונה לטובתו של בנה עולה על כל דבר אחר. אני מאמין באפשרות לייצר הרמוניה בין המציאות ובין צרכי החיים, ולי נראה לי שהאמא הזו הייתה חסרת יכולת, או רצון, לקבל בהשלמה את המציאות של בנה והמציאות שהיא ובעלה נתקלים בה. זה הרגיש לי שהגישה של האם נעולה, ושיש חומה מולי שאיני יכול למוסס. ציינתי שהדלת בצילום סגורה ובתוכי חשבתי על ההקבלה בין הגישה הסגורה של האם דלת הסגורה. היא הודתה שלא שמה לב לכך שהדלת בצילום סגורה והתמקדה בעיקר במילים החיוביות שהיו כתובות על הדלת, דבר שמאוד התאים לגישה החיובית שלא נותנת מקום לעובדות הקשות שעל פני השטח. אמרתי בקול רם: "הדלת סגורה, הדלת סגורה א', את רואה את זה?"
בפגישה הבאה, היא שיתפה גילוי חזק שהיה לה במהלך השבוע. הביטוי "הדלת סגורה" נתקע במחשבותיה, וגרם לה לשלוח הודעה חמה לבנה. היא הביעה כלפיו אהבה ללא תנאים, איחלה לו את הטוב ביותר, והבטיחה לו תמיכתה. לאחר דממה ארוכה, בנה ענה לבסוף. חשתי שנתתי לאמא הזו, ולמשפחה כולה, מתנה יקרת ערך על ידי עידודה לפתוח דלת שכבר סגורה הרבה זמן.
コメント