מבעד לעננים

סיפורים אנונימיים מחדר הטיפולים – פוטו-תרפיה

(חלק הפרטים שונו לשמירה על פרטיות המטופלים)

בעת עבודתי במרכז טיפולי למכורים, הנחיתי קבוצת פוטו-תרפיה – טיפול באמצעות צילום. בתיאום הראשוני עם מנהל המרכז קיבלתי הנחיה להתמקד בעיקר ברגשות של המטופלים, לתת להם מקום, לתת להם שם ולהנכיח אותם בקבוצה. יש צורך עצום בשיקום ובהחלמה מהתמכרות להכיר במנעד רגשי שאבד עם שנות השימוש בסמים.

אז במפגש הראשון התמקדנו בהיכרות, תנועה ומשחק, ובמפגש השני התחלנו לצלם. ביקשתי מהמשתתפים לצלם תמונה שמסמלת עבורם את הדרך החדשה שהם מתחילים, את הקשיים שהם מתמודדים איתם, ואת תחושת חוסר האונים שהם חווים במסע הזה.

השמים הפתוחים וקווי החשמל

אחד המטופלים, נקרא לו ד', צילם תמונה של שמיים כחולים עם עננים לבנים, שחוצים אותם מספר קווי חשמל אלכסוניים. הוא אמר: "אני מרגיש שהכול פתוח, אפשרי, יפה ובהיר."

שמחתי לשמוע את הפרשנות האופטימית שלו ואמרתי: "זו מתנה גדולה לראות את הדרך באור חיובי. זה נותן כוח להשתקם, לתקן את העבר ולבנות עתיד חדש." ואז שאלתי: "מה לדעתך קווי החשמל מבטאים בצילום?"

ד' השיב: "זה לא קשור, לא התכוונתי לצלם אותם."

חזרתי על עצמי בפירוט: "כמו שאמרתי במפגש הראשון, כל פרט בתמונה משמעותי, גם אם הוא לא מכוון. האחריות שאני מצפה ממך לקחת בקבוצה היא להסביר למה פרט מסוים נמצא בתמונה שאתה צילמת."

ד' נזכר: "עמדתי במדרגות המרכז הטיפולי ורציתי לצלם את התמונה מהרחוב עצמו, בלי קווי החשמל, אבל התביישתי שמישהו יראה אותי מצלם, אז נשארתי במדרגות."

עם חיוך על הפנים שאלתי: "אז איזה רגשות קווי החשמל מסמלים בשבילך?"

ד' אמר: "יש בהם כל מיני... יש עצלנות, יש ביישנות קצת, לא יודע, זהו כזה."

אני: "יפה, אפשר לשאול ממה אתה מתבייש?"

ד': "אני לא ממש מתבייש, רק קצת."

חזרתי על השאלה: "אני מבין שהתביישת קצת, אפשר לדעת ממה."

ד': "אני לא רוצה שיראו אותי כזה חנון, בטיפול, עושה מה שצריך."

אני: "אוקי, ומה זה אומר עליך אם אתה משתף פעולה בטיפול?"

ד': זה מרגיש לי שאני לא אני, שאני לובש מסכה של ילד טוב ירושלים כזה."

אני: ואיך זה מרגיש להיות ילד טוב ירושלים?"

ד': "וואלה לא טוב."

אני: "מה זה לא טוב? איזה רגש?"

ד': "אותו דבר, ביישנות."

אני: "אפשר להגיד שאתה מתכוון למילה "בושה"?

ד': "כן אפשר להגיד את זה."

אני: "תודה, יש פה עוד מישהו שמרגיש ככה?"

כל הקבוצה הנהנה בהסכמה.

את השיחה הקצרה שלי עם ד' עצרנו והמשכנו למטופל הבא ולתמונה שהוא צילם. זה היה סה"כ מפגש ראשון וידעתי שיהיה לנו זמן להעמיק בהמשך. הייתי בטוח שנגלה עוד על עולם ההתמכרות, השיקום, ההחלמה והיציאה לעצמאות. סיכמנו את השיחה בכך שהדרך השמימית והמאירה אינה מושלמת. יש בה רגשות רבים, שאי אפשר להתעלם מהם ויש לכבד את כולם ולתת להם מקום. אם זו תקווה, אמונה או בושה, כל הרגשות כשרים.

במפגש השישי הגיע מטופל חדש, כאשר הצגתי בפניו את מה שנעשה בקבוצות הפוטו-תרפיה אמרתי, בדיוק כמו שאמרתי במפגש הראשון: "בצילומים שתעשו יהיו חלקים שלא בהכרח תתכוונו שיהיו שם, אבל אנחנו נתייחס לכל מה שמופיע בתמונה כרלוונטי. עם הזמן נגלה שבכל פרט בצילומים יש סיפור ומשמעות." באותו רגע ראיתי את כל הקבוצה מהנהנת בהסכמה עם חיוך קטן. הבנתי שהצלחתי ללמד אותם משהו שהם כבר הפנימו.

בעשור האחרון יש לי ניסיון בטיפול בזום עם מטופלים אחד על אחד וגם עם קבוצות או מעגלי גברים. מה שגיליתי הוא שהמפגש האנושי הוא דבר שחוצה מרחקים, מדינות ויבשות. ההרגשה של ביחד, חיבור, העברה של רגשות, מחשבות, סיפור אישי, חיבה, אכפתיות, כל אלה עוברים גם כאשר אנחנו מתקשרים באונליין. צילום הוא ממד אחרת של תקשורת. זו תקשורת סימבולית, אסוציאטיבית ואינטואיטיבית שיכולה להציף את עולמינו הפנימי על פני השטח כך שנוכל לראות את עצמנו באמת ולהרפות ממה שכבר אינו נחוץ בחיים שלנו.

נמצאים במשבר? חווים אובדן? מכירים מישהו או מישהי שנמצאים במצב נפשי מורכב, פנו אלי או הפנו אותם אלי